I received an e-mail from a holy Jew named Uri Sender with his detailed notes from a deep shiur given by Rav Itamar Shwartz, shlita, from all night Tuesday night, the night of Hoshana Raba. You can view the first 45 minutes or so of the shiur on the front page of the
Bilvavi.net website here. I heard that the shiur began at 11 PM and went until 4 in the morning. Gevaldig! Rav Shwartz did not personally review these notes, but please read and distribute to all you feel would benefit from them...
ליל הושענא רבא, תשס"ח
"ופרוס עלינו סוכת שלומך". בחינה של "ופרוס עלינו". עלינו - א. כפשוטו- סוככת על גבינו. ב. בעצם, אור שלמעלה ממדרגת האדם.
הסוכה היא בבחינה של אור שמקיף על האדם. כמו שיש מזון שנכנס לתוך האדם, וישנם גם לבושים שמחוצה לו, כך גם באור הנשמה - ישנו אור הנכנס לאדם, ויש אור המקיף אותו מבחוץ.
כל אדם ואדם, יש לו מדרגה בה הוא נמצא. ישנו אור שהוא למעלה מהשגתו. אבל, ישנו אור שהוא אינו בהשגת שום נברא - הוא נקרא אור אין-סוף. "ופרוס עלינו" - זה אור למעלה מהשגה, אבל לעומק, לא שייך שיהיה שייך לשום נברא. זהו האור בתוכו אנחנו נמצאים. האדם נמצא בתוך האור, והאור סובב ומקיף לו.
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל", לא נתפרש לנו צורת הלקיחה. ישנו דין של נענועים של הלולב - לסלק רוחות רעות ולמשוך שפע טוב. אם כן, סילוק הרע הוא מכח הנענועים וכך גם ההמשכה של האור. הסוכה, בודאי שאין בה דין של נענוע - להפך - דינה, שתהא קביעא וקיימא ולא תתנועע. 4 מינים, 4 דפנות הסוכה - לכל הצדדים של העולם. אך האם מנענעים לצדדים? או שזה בחינת קביעא וקיימא? בסוכה האור עומד, לא מתנועע.
כדי להבין ההבדל, יש להבין את שורש הבריאה כולה.
מובא בספר "עמק המלך" - ראשית הבריאה כולה היתה בבחינה של נענוע. כל דבר שהוא ראשית הוא שורש הכל - מתפשט בכל. אם הראשית היא נענוע, היא בעצם נקודת הראשית, נקודת האמצע, עד נקודת האחרית.
נענוע, מהו בעצם? כל מה שקיים בעולם קיים בנפש. "מבשרי אחזה אלוה". יש ללמוד את הדברים מתוכנו, כל דבר. היכן קיים הנענוע אצלינו בנפש? עפ"י הגר"א אין מושג שהאדם נמצא במצב אחיד. או בעליה או בירידה. אין עומד במקומו. זה בכל יום, בכל שעה, בכל רגע - או עליה או ירידה. ישנה בבריאה תנועה מתמדת. מדוע? בבורא ית' אין כביכול תנועה. תנועה, ענינה מצב של חסר - באה למלא חסר, של עצמי או של הזולת. הא"ס אין בו צורך של תנועה. אין בו חסר -אין בו תנועה. הנבראים מוגבלים, עצם הוויתם הוא חסר והם שואפים למלא אותו. היכן שורש התנועה? לא בנבראים. איך זה יכול להיות?! רצה ה' יתברך להיטיב לנבראיו. זה פעולה של תנועה. פועל מחסרון של נבראים למלא צרכיהם. זהו עומק דברי "עמק המלך". הרצון של הבורא להיטיב הוא שורש התנועה.
התנועה - חסר, ורצון להשלמה.
באא"ס אין תנועה. במקום בו מתחיל החסר, שם מתחילה תנועה. בארבעת המינים יש חיוב לנענע, משאי"כ בסוכה, שעומדת במקומה. זה אור שאינו בבחינת נברא. 4 המינים ענינם לסלק טללים רעים ולהמשיך שפע טוב. אבל הסוכה - האור שלה "ופרוס עלינו סוכת שלומיך" - למעלה מהשגת כל הנבראים כולם - אא"ס. היה הווה ויהיה. הנבראים - מתחדשים ומתכלים.
אם כן, בחג הסוכות ישנן 2 הארות: של הסוכה - הנצחי. של 4 המינים - הארה שמתנועעת, הארה בערכינו.
לכתחילה צריך לנענע את 4 המינים דווקא בסוכה. למה? מה עומק הדבר? אם זה לא בסוכה, יש לנו 2 עולמות כביכול. מחד, הארה שאין בה תנועה, של הסוכה. ומאידך, הארה אחרת, של 4 המינים - מתכלים - כך נפריד ח"ו את העולם של היה הווה ויהיה מהחלוף, המתכלה. העבודה שלנו היא לשלב בין הנצחי למתכלה - לתנועה. הנענוע בסוכה מחובר לאור הנצחי. זו עבודת החיים, משמעותם העמוקה.
סכה (חסר) - 85 - שם הויה. סוכה (מלא) - 91 - שם אדנות.
הויה - לא מתכלה. אם כן מה הם הנבראים?
לא כשם שאני נכתב אני נקרא. אדון - זה ביחס למשרתיו. האם יש לנו נגיעה בשם הויה? הרי אנחנו משרתי האדון. האם אנחנו עובדים עם שם הויה? תשובה, כן - להתחבר, לצרף את עצמינו עד שנהיה מוכנים, ראויים להתחבר לשם הויה.
עבודת 4 המינים- פעולה של שעבוד פעולותנו לאדנות. עבודה של שם אדנות.
עבודה הסוכה - ישיבה - להתחבר לאא"ס, עבודה של שם הויה.
זהו כל מהותה של עבודת הסוכה וכל עבודת האדם בחייו. לשלב שם הויה עם אדנות. בפנימיות, בלב, ולא בצורה חיצונית.
הדבר הכי עמוק המוכר לנו הוא עצם האני של האדם. שאר ההכרויות הן חיצוניות. הבגדים הם חוץ לאדם, חוץ לעיר, חוץ לארץ... רוב בני האדם מכירים את עצמם עפ"י פעולתם, המחשבות והמעשים. יותר פנימה אפשר אף להבחין בנטיות הלב. אבל ה אני הוא פנימי יותר מכל זה. 3 הלבושים הם לא עצם האני! "מבשרי אחזה אלוה" - אדם שלא מכיר את עצמו, לא יכול שיהיה לו קשר אמיתי עם הבורא ית'. מי שמכיר את הישראל שבו, הוא מכיר את ראשית הנפש שלו, הוא יכול להכיר את בורא עולם. לא התולדות אלא הראשית ! זה (האני) לא כתוב בשום ספר. שורש ההעלם הוא שם הויה. כל תפישתנו היא בנפש, בבריאה, אנחנו לא יכולים לקרוא את ההויה. העבודה היא להגיע ל"כשם שאני נכתב כך אני נקרא". העיניים שלנו רואות בכל הויה רק את הנקרא - ההויה היא אינה נראית. אינה נתפשת אצלינו בנפש. אנחנו רואים הויה, ומפרשים אותה כפעולה. יש להכיר את נקודת הישראל - מי אני - כדי להכיר את בוראו.
"הן אראלים צעקו חוצה" - המלאכים הם בבחינת חיצון, וישראל הם פנימיים. המלאכים נקראים ע"ש שליחותם. "ישראל, אע"פ שחטא, ישראל הוא". "נצח ישראל לא ישקר". עצם הויתינו קשורה בבורא עולם. זו הנקודה הנעלמת בתוך נפש האדם. ראשית עבודתינו היא להכיר מושג של אדנות - הקב"ה ציווה - אני מקיים. במעמד הר סיני נתגלה אצלינו מושג ההויה. שם נתנה תורה לישראל! לא באדנות אלא התורה היא בעומק שם הויה.
התכלית - להכיר את מציאות השם. מהו השביל? הדרך? להכיר את האני! האני הישראלי הוא הויה שלא מתכלה. רק ישראל יכול לחוש את עצמו ולחוש את מציאות הבורא.
הסוכה - שילוב המעשים (אדנות) עם האני (ההויה). מכח המעשים אפשר לגלות את ההויה שבדבר. "לית אתר פנוי מיני" - לא שייך לעלות, לחפש. הוא נמצא בתוכי, כאן.
ששת ימי המעשה הם 6 ימי פעולה. לעתיד לבוא, זהו יום שכולו שבת. מי שלא מכיר את נקודת השבת בנפש, לא יכול להכיר את מי שאמר והיה העולם.
ראשית יש להבין מה נעלם, ואז יהיה אפשר לעבוד. לא מדובר כאן בלהוסיף עוד ידע. מחד, עבודת האדם להיות בבחינה של מוסיף והולך, ללכת מחיל אל חיל. "צמאה נפשי לאל חי". כולם מנסים ורוצים. זה טוב, אבל צריך הבנה בסיסית מה מחפשים? מה רוצים? הבנו שאנחנו רוצים להכיר את הויה בלב, ושהשביל הוא מתוך האני. עתה, נותר לברר איך נכיר את עצמינו כהויה. להגדיר מהי הויה אי אפשר. אין בו שום תפישה ולכן לא אפשרי שום משל. הנענוע של 4 המינים הוא ל-6 צדדים. ההתפצלות לצדדים היא במחינת התנועה של הדבר. אבל בעומק, עצם הדבר הוא לא דבר שמתפשט ל 6 צדדים. זוהי התנועה. אם רואים שולחן עפ"מימדיו, זה לא לראות את השולחן ! " אז ימלא שחוק פינו, היינו כחולמים" - לעתיד לבוא. כמו שבדמיון אין לשולחן צדדים (כשחולמים אותו או סתם מדמיינים אותו), כך גם במציאות שאנו רואים, היא מציאות דמיונית. זו לא אבחנת אמיתות הדבר בעצם. "כי לא יראני האדם וחי". אנחנו רואים רק את ההתפשטות של ההויה, את ההתגלות שלה, ההארה שלה. את השמש אנחנו לא רואים, רק את גילויה. למה את השולחן אנחנו לא יכולים לראות? אנחנו רואים רק את ההתפשטות ממנו, התנועה שלו, בחינת ארבעת המינים של מוליך ומביא. אנחנו רואים רק את ההתפשטות של הנבראים ולא את עצם הוית הדבר. הויה אי אפשר לראות אלא להרגיש. ע"י הפשטת הראיה. שורש כל הקלקולים הוא בראיה. האדם סבור שהוא רואה את עצם הדבר. צריך לדעת שאנחנו לא רואים את המציאות, כי אי אפשר לראות אותה ולחוש אותה. זה ה סוד. אי אפשר להסביר אותו לאף אחד. אדם יכול לדעת את הזוהר בע"פ, והוא אינו יודע אף סוד. אין כמעט אף אחד שיודע את המציאות. א"כ ראשית יש להבין שאנחנו רואים רק את ההתפשטות. בשורש אין דין, בשורש המצוות בטלות - לעתיד לבוא. כל המצוות עניינן פעולה. עצם ההויה אינה פעולה. בעצם המציאות אין מצווה. עפ"י חלק מהראשונים האמונה היא לא מצווה. עלינו להביא את עצמינו לאמונה. להאמין במציאות השם ולהאמין במציאות הנבראים. א"כ זוהי השלילה הראשונה.
לאחר מכן, ישנה עבודה לפשוט לבושים. בנפש האדם שנה עבודה עם הלבושים וישנה עבודה בלי הלבושים. עם הלבושים - להתלבש בקיום התורה - בהשם. מהצד השני ישנה העבודה להפשיט את הלבושים. כמו מתנה שעטופה, כדי לדעת מהי, יש להוריד את העטיפה. מקובל ומכובד להביא מתנות בעטיפה, אבל יש זמן להוריד אותה. אדם שרק חי עם הלבושים, דרך הפעולות, הוא לא מכיר את עצם האני. ישנו זמן לפעולות וזמן לשביתה. "ה' מלך גאות לבש", לפעמים ראוי ללבוש ולפעמים לפשוט אותה. כך גם עם המחשבות, והרצונות, והמילים והמעשים. לפעמים צריכים להתלבש בהם ולפעמים לא. אדם שיודע ללבוש את לבושי נפשו ולהפשיט אותם - הוא יגיע לגילוי מיהו האני. זה שיודע רק ללבוש לא יגיע לגילוי. "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" כל זמן שאנחנו בלבושים אין שכר - אין גילוי של העצם. לפרקים, אדם יכול לקבל את גילוי העצם. בכל אדם יש בחינת כהן גדול בנפשו. מחד, עלינו לגלות את מעשינו, רגשותינו, וכו', ומאידך, עלינו לגלות מיהו האני העצמי. האדם חייב להקדיש זמן להתבודדות - לא בדיבור. ליצור קשר עם בורא עולם מתוך השתיקה. מתוך אפסיות הרצון. כמובן בהתבודדות לקבל החלטות מעשיות, זהו הצד החיצוני, והפנימי - להגיע להשקטה של כל הלבושים. רק אז יכול להרגיש את עצמו. בנקודה של דממה.
זוהי עבודה ארוכה. זוהי מסכת חיים. להשקיט את 5 הלבושים של הנפש.
בסוכה יש גם אור וגם צל. כך,מציאות חיינו צריכה להיות שילוב של התלבשות והתפשטות. אצל הגויים זה תמיד או להתלבש או להתפשט.
מחד, צריך לגלות את ההויה שבקרבו ומאידך, לגלות את הכוחות והלבושים, לשעבד אותם לבורא ית'.
באותה נקודה קיימות 2 הבחינות. האדם נוטל את 4 המינים בסוכה. מחד, בונה בניין של הויה, ומאידך, בנין של פעולה. וכל פעולה, הוא יודע שזה רק פעולה, שזה לא עצם העניין. העבודה היא לגלות את הבורא בהויה כהויה ואף בפעולה ! בזמן ההתלבשות.
לעתיד לבוא נבין שישנה רק מציאות אחת. למשל החלה שעל השולחן, בתחילה היתה חלה אחת ולאחר מכן נחלקה לפרוסות, נהיה חסר. לעומת זאת, ההארה מהשמש יוצאת ממנה, אבל היא נשארת כלולה בשמש. היא לעולם נשארת כלולה בשמש - בשורשה.
הבריאה היא בעצם התנוצצות בלבד ולא הויה. כל ההארות במציאות נמצאים עדיין בהויה.
מהו העומק של ההסתר פנים? שאנו לא מבינים את המציאות. לעתיד לבוא יתגלה "שמו אחד" שיסביר לנו שהמציאות שאנו רואים היא רק התנועה של הדברים, אבל ההויה היא מציאות השם ית'. הסדר הוא להבין מה הם לא, לאחר מכן, מה הם כן, ולאחר מכן להבין את מציאות בורא עולם, שהיא המציאות המוחלטת האמיתית.
זמן החתימה הוא היו"כ, אבל ישנה חתימה בהושענא רבא. חותם בתוך חותם. חותמו של הקב"ה אמת. כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף למעשה בראשית. אמת לאמיתה זה חותם בתוך חותם. חותם - אותיות תחום - גבול. א"כ, יש גבול שנקרא חותם, ויש גבול בתוך שנקרא חותם בתוך חותם. אמת - הגבול של הבריאה. א - מ - ת, התחלה אמצע ותכלית. אמת - דבר שקיים. שקר - דבר שלא קיים. "כשברא את העולם היה הולך ומתרחב עד שאמר די!". כל דבר שקיים זה בעצם הגדרת הגבול שבו. כל הגבול הוא מציאות של תנועה, של התפשטות. האמת היא ההגדרה של התנועה. ה"די!", חותם - גבול - האמת. אבל זו לא האמת לאמיתה. אמת לאמיתה זה להבין שהאמת היא רק התפשטות. לא ההויה, לא עצם הדבר. זהו האמת לאמיתה. אפשר לחיות כל החים באמת אבל לא באמת לאמיתה. זהו עומק היום - חותם בתוך חותם.
בר"ה נכתבים, ביה"כ נחתמים. ימי דין שענינם גבול. נקבע לו הגבול של אותה שנה. מידת האדנות.
בימי סוכות - זמן החסד, המים. אמת לאמיתה. חותם בתוך חותם. מתגלה מקור של חיים שאין בהם גבול. בעי"ת בנינו את הגבולות ב5 הלבושים. לאחר מכן, מתחילים לבנות כח ללא גבול בנפש. בניין הימים של סוכות - גילוי של חיים שאין להם גבול.
אבל, יש לנו חיים של בניין הגבול ובניין של בלתי בעל גבול.
צל - שורשו א.צ.ל. האדם נמצא אצל בורא עולם, הצל- גבול. בהושענא רבא נשלמו כל החסדים להתנות (אחרי ימי הסוכות). יש חשש שהאדם ישאר בבלי גבול, לכן אם יש לו צל מאור הירח (בהושענא רבא) ישאר בחיים, ואם אין, ישאר ללא צל -ללא גבול, לא יתקיים. כמו במבול - יתבטל.
בכל 6 הימים הראשונים של החג יש עבודת 4 המינים. ביום האחרון - חובט את את הערבה ברצפה. להחזיר את האדם למציאות הגבולים שבה הוא קיים. לאחר מכן - שמיני עצרת - שם נגמרו כביכול כל העבודות.
תכלית השילוב של הויה ואדנות היא מציאות של אחד, ולא של שניים משולבים. כשמגיע שמיני עצרת, האור והכלי הם דבר אחד.
בבריאה יש הרבה אורות והרבה כלים. אבל שורש האור הכללי הוא אא"ס, ושורש כל הנבראים הוא כלי אחד שהוא כל הנבראים. אצל כאו"א יש את העבודה לעשות את הכלי האישי שלו, ולאחר מכן, לבנות כלי כללי, לאחר הגעה לנקודה של הפשטת הלבושים. יגיע לעצם האני ויגיע למסקנה שהאני הוא אחד כללי. אין פרטי. את האור הכללי מגלים ממילא. "דרכו של איש לחזר אחר אשה. האא"ס כבר נגלה בתוכו ! כל עוד הכלי פרטי - האור פרטי !
האדנות מתחלקת - התפשטות, אור השמש לא יאיר בכל כלי, בכל מקום. אין לא נגיעה בהויה.
ההויה לא מתחלקת - אין הויה פרטית. מגלה את הנשמה הכללית בכולם, ואז ברור שאא"ס ישרה בו.
עוד דבר על כלי. אדם חש את מציאותו שאני, מודע לעצמו באופן תמידי. זה עצם הפרטיות של האדם. יש רגעים בהם הוא מסיח דעת, או מצד חסרון או מצד מעלה, אך גם אז הוא קיים. בעולם, לכל אחד יש זוית ראיה שונה. בבריאה המתפשטת, אנחנו רואים בצורה לא שווה, בשום תחום. אפילו בתפישת המציאות. למשל, יש אור אבל לכל אחד יש ראיה שונה בצבע אחר, והוא רואה אותו בצבע אחר מחברו. יש שינוי כי הכלים שונים. כשאדם איבד את המודעות לכלי שלו, בעצם אין את הכלי, אין את האני (האני הפרטי). כל מציאות שאדם לא מודע לה היא לא קיימת. אם לא הרגשתי משהו, עבורי הוא לא קיים. כל פעולה וכל מציאות היא בערך לתפישת האדם. לפי זה נבין שאין מושג בעומק של הארה כללית והארה פרטית, זה רק לפי הכלי. אדם שהכלי שלו הוא כלי פרטי, יקלוט אור פרטי (כביכול), וההפך.
האדם מורכב מחמישה חלקים בנפש. גם זה שתופש תפישה כללית, תופש אותה מבחינת היחידה שבנפש. אבל לא כל חלקי הנפש והגוף הם כלי כללי. ראשית העבודה לגלות את היחידה ככלי כללי, ואז להאיר על כל חלקי הנפש. 5 חלקים בנשמה - 5 דרכים שהאדם תופש את המציאות. 5 בחינות שונות, הויה אחת שנגלים בה כמה הבטים. אם היחידה היתה מציאות לעצמה היא היתה יכולה להתבטל. כלומר, גם היחידה אפילו היא כלי כללי, היא עדיין קשורה לנקודות בנפש שלא מתכללות. תכלית הבריאה היא האחדות המוחלטת. בשמחת התורה האדם שמח בזה שהוא מחזיר את כל מציאותו לתורה הקדושה. "גומרה של תורה"
לכן התורה מסתיימת ב "לעיני כל ישראל בראשית" - אותיות לב. להחזיר את כל הכוחות למקור - התכללות.
